פסק-דין בתיק ב"ל 5250-10-10

1.         התובעת, ילידת 1981, נשואה לתושב האזור ואם לארבעה קטינים, הגישה תביעה לנתבע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה ביום 7.2.10. תביעתה נדחתה בשל היעדר שיתוף פעולה, על פי הוראות סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א- 1981 (להלן- חוק הבטחת הכנסה). אף תביעה נוספת שהגישה התובעת ביום 18.10.10 נדחתה מאותו טעם.

2.         ואלו העובדות הצריכות לעניין :

א.         חמיה של התובעת (להלן- המנוח) נפטר בשנת 1993. עזבונו כלל שני נכסים באזור חברון: האחד- חלקת אדמה ששטחה 306 מ"ר באזור אלחאוז ועליה מבנה בן שתי קומות (להלן- הבית); והשני- חלקת אדמה נוספת ששטחה כדונם (להלן- הקרקע). חלקו היחסי של בעלה של התובעת בירושה הוא 280/3040 (סעיף 4 לכתב התביעה, סעיף 6 לתעודת עובד ציבור).

ב.         עם הגשת התביעה לנתבע שלח הנתבע לתובעת דרישה  להמצאת המסמכים הבאים: הסכם חלוקת הירושה בין בעלה לאחיו, חוזי המכר של הנכסים הנ"ל ואישורי בעלות על הנכסים (נספחים 1-6 לתעודת עובד ציבור מטעם הנתבע).

גדר המחלוקת בין הצדדים בענייננו מתמקד בשאלה האם מילאה התובעת אחר הדרישה לשתף פעולה עם הנתבע, ולהמציא את כל המסמכים הנדרשים לצורך מתן החלטה בתביעתה, או שמא מדובר בדרישה בלתי סבירה שלא נועדה אלא להוות מכשול בפניה בקבלת הגמלה, כפי שטוענת התובעת, והיה על הנתבע לטפל בתביעה לגופה.  מוסיפה התובעת כי אם סבר הנתבעת כי לבעלה של התובעת חלק בנכסים, היה עליו לשום אותם ולייחס לתובעת הכנסה רעיונית מנכסים אלה.

3.         הבית

            התובעת בחרה שלא להגיש תצהיר מטעמה. לפיכך, גרסתה נפרשה לפנינו בכתב התביעה ובעדותו של בעלה. בכתב התביעה נטען כי ביום 27.10.08 חתמו יורשי המנוח על יפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחה של גב' רג'אא חסונה (להלן רג'אא) להעביר את הבעלות על הבית לגב' וואפא מדבוח, אחותו של בעל התובעת (להלן - וופא). לאחר מכן, ביום 3.6.10 נכרת חוזה מכר, שעל פיו מכרה רג'אא את הבית לוופא בתמורה (נספח ד לכתב התביעה). על אף האמור בחוזה המכר, הן בכתב התביעה (סעיף 5ג) והן בעדות בעלה של התובעת הודגש כי לא התקבלה כל תמורה עבור נכס זה. לדברי בעלה של התובעת רק כאשר יימכר הבית יתחלק שוויו בין היורשים (ע' 7 ש' 25). בפועל, אשת המנוח מתגוררת בקומה אחת של הבית ובן המנוח, אחי בעלה של התובעת, מתגורר בקומה האחרת (ע' 6 ש' 23-24). בעלה של התובעת הסביר כי ייפוי הכוח וחוזה המכר נעשו רק לצורך רישום הבעלות של הבית (אחרג' קיד, ע' 7 ש' 14-15).

ואולם, בתעודת עובד הציבור שהגיש הנתבע מופיעה גרסה שונה. ביום 7.2.10, עם הגשת התביעה להבטחת הכנסה, הודיעה התובעת כי בעלה ואחיו ויתרו על זכויותיהם בנכס לטובת וופא (סעיף 8). לאחר מכן, התובעת אף העבירה לנתבע אישור בעלות (אחרג' קיד) המעיד כי הקרקע רשומה על שם וופא (סעיף 12).

4.         התובעת לא הבהירה מדוע נמסרו שתי גרסאות סותרות. על פי גרסתה הבית נמכר לוופא או לכל הפחות ניתן לה בלא תמורה, בעוד שעל פי גרסת בעלה נעשתה העברה פיקטיבית של הבית על שם וופא, אולם וופא אינה הבעלים של הבית. התובעת בחרה שלא להגיש תצהיר, ולא העידה בפנינו. בהעדר גרסה חד משמעית של התובעת, ומשלא עמדה התובעת לחקירה נגדית, נותרה סתירה זו בעינה. נוסיף עוד כי עדותו של הבעל בעניין אי קבלת תמורה סותרת את האמור במסמך בכתב המעיד על העברת הבעלות (ת/7). כידוע, על פי דיני המקרקעין, רישום בכתב גובר על התחייבויות שבעל פה (ראו למשל סעיפים 7-10 בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969).

לפיכך, מקובלת עלינו טענת הנתבע כי נוכח הגרסאות שהוצגו בפנינו לא ניתן לקבוע מהי הגרסה הנכונה, האם מדובר בהעברת בעלות אם לאו, ואיזה חלק יש ליחס לתובעת מנכס זה. יתר על כן, על פי גרסת בעלה של התובעת היורשים, ובכלל זה הוא עצמו, טרם קיבלו את חלקם בנכס זה (ע' 7 ש' 25). מכך לא ברור מה חלקה של התובעת בנכס. אם היורשים עצמם אינם יודעים מה חלקם בנכס, כיצד יכול הנתבע לשום את חלקו של בעלה של התובעת בנכס זה?

5.         הקרקע

טוענת התובעת כי ביום 3.9.99 חתמו יורשי המנוח על העברת הבעלות בקרקע למר מחמוד מדבוח (להלן- מחמוד), בן המנוח ואחי בעלה של התובעת (נספח ה' לכתב התביעה). ביום 28.10.09, כלומר למעלה מ-10 שנים לאחר מכן, חתמו יורשי המנוח על יפויי כוח, ובו מינו את רג'אא להעביר את הבעלות בקרקע לבנו של מחמוד, מונזר. בעלה של התובעת הסביר את הצורך לחתום על חוזה העברת הבעלות למונזר אף כי זו הועברה מכבר למחמוד, מאחר שההסכם לא נמצא בידי מחמוד (ע' 5 ש' 4-5), ובשל שיקולים בירוקראטיים. כך אמר העד בעדותו:

"כי אנחנו הולכים לרישום במס רכוש ואז מבקשים מסמכים רשמיים. על היפויי כוח הזה לא הסכימו לכן היינו צריכים לעשות את המכירה באופן רשמי. למרות שגם יפויי הכוח היה רשמי אצל נוטריון" (ע' 6 ש' 7-9)

            גרסה זו מעלה תהיות מספר: ראשית כיצד ייתכן שלא היה בידי מחמוד הסכם העברת הבעלות, כאשר הסכם זה הוצג לפנינו (ת/2). שנית, מדוע נדרשו האחים למכור בשנית את הקרקע למונזר? אמנם, נטען כי מדובר ברישום טכני לצורכי מס רכוש. ואולם לא הובהר מדוע התעורר הצורך לרשום את הנכס שנים כה רבות לאחר העברת הבעלות למחמוד,  ומדוע רישום זה לא נעשה עד אז.

6.         כך גם באשר לתמורה עבור מכירת הקרקע. בעלה של התובעת ציין, תוך שהוא מפנה להסכם משנת 1999 (ת/2), כי התקבלה תמורה של 4,500 דינר (ע' 4 ש' 24). עם זאת, בהמשך החקירה השתנתה גרסתו. על פי גרסתו השניה לא התקבלה כלל תמורה בעד קרקע זו:

"ש. איזה תמורה שולמה לכם היורשים בגין מכירת הקרקע הזו למונזר.
ת. זה היה בשנת 99 המכירה הזו, זה שולם אז, אבל הויתורים הרשמיים נעשו לאחר מכן. 
בית הדין - 10 שנים לאחר מכן.
ת. אנו אחים, יש כאלה מחכים גם 20 שנה.